<h1>ארחות חיים הלכ' פדיון בכורות סימן ג'</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ופטר רחם של בהמה כך הוא דינו. כ' הר"י מקורביל ז"ל חייב אדם לתת בכור בהמה טהורה לכהן שנאמר באדם לי (יהיו) [הוא] ודוקא (בולד) [בבהמה] שכולה של ישראל אבל יש שותפות לגוי באם או בולד פטור. וכשמקנין אותו לאחרים טוב שיקנו אחד מאיברי האם ואחד מאיברי הולד ובאותן שנעשים טרפה כמו הראש והריאה ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשניהם לצאת ידי כולן. וביאר הר"ף ז"ל ומשיכה שימשכנו הגוי לסימטא או לחצירו או יקנה לו (הגוי) [הישראל] חדר אחד או מקום אחר מיוחד (מן הגוי וימשכנו) [להגוי וינעל העכו"ם ויפתח ואח"כ ימשכנו] לאותו מקום. עכ"ל (ובכסף במשיכה לצאת ידי כולן) ואין לנו עונש בזה שאין אנו בקיאין להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם וטוב לעשות כמו שפרשתי.
<h2>דף יג.</h2>
ופטר רחם של בהמה כך הוא דינו. כ' הר"י מקורביל ז"ל חייב אדם לתת בכור בהמה טהורה לכהן שנאמר באדם לי (יהיו) [הוא] ודוקא (בולד) [בבהמה] שכולה של ישראל אבל יש שותפות לגוי באם או בולד פטור. וכשמקנין אותו לאחרים טוב שיקנו אחד מאיברי האם ואחד מאיברי הולד ובאותן שנעשים טרפה כמו הראש והריאה ומקנין לו בכסף ובמשיכה בשניהם לצאת ידי כולן. וביאר הר"ף ז"ל ומשיכה שימשכנו הגוי לסימטא או לחצירו או יקנה לו (הגוי) [הישראל] חדר אחד או מקום אחר מיוחד (מן הגוי וימשכנו) [להגוי וינעל העכו"ם ויפתח ואח"כ ימשכנו] לאותו מקום. עכ"ל (ובכסף במשיכה לצאת ידי כולן) ואין לנו עונש בזה שאין אנו בקיאין להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם וטוב לעשות כמו שפרשתי.
<h2>דף מו.</h2>
מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב לפדות שהרי פטר רחם בישראל הוי
<h2>דף מז.</h2>
החלל שמת אביו בתוך שלשים יום חייב לפדות את עצמו שהרי לא זכה אביו בפדיונו. לויה המעוברת מן הגוי פטור. וכהנת המעוברת מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה לכהונה בבעילת הגוי.
<h2>דף מח.</h2>
מי שהוא ספק אם חייב בפדיה אם לאו פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב קודם שיפדה בנו בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים נכסי האב חייבין החמש סלעים בין שחלקו האחין בין שלא חלקו לפי שחוב הוא זה לכהן על הנכסים. וכתב הר"ף ז"ל ונהגו העולם לתת בכור לכהן ואחר כך פודהו מיהו אין צריך כי אפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יוכל לפדותו ע"כ.
<h2>דף מט.</h2>
ונהגו רז"ל הגאונים המקיימים מצות [מתנת] כהונה והנזהרין בה כשהן פודין בכור פטר רחם מביאין כוס של יין והדס ומברכין בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים. ואחר כך מברך בנוסח זה בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו למאתים וארבעים ושמונה ואחר כך נפח בו נשמה שנא' ויפח באפיו נשמת חיים עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו כדבר שנא' עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני. וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן לו שני מלאכי השרת לשמרו תוך מעי אמו כמו שכתוב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני פי שנים ראוי לתת לו שכך כתוב בתורת משה לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. אמו אומרת זה בני בכורי שפתח הב"ה דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו לתת לכהן לפדותו ממנו שכך גזירת מלך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם. ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל. ונא' ולקחת חמשת חמשת שקלים לגולגולת בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל. יהי רצון מלפניך י"י אלהינו כשם שהכנסתו לפדיון הבן כן תכניסנו לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש ישראל בפדיון בכורות. והרמב"ן ז"ל כתב שאין לחתום אלא מקדש ישראל לפדיונן. וכתב עוד דלא דיקא הדין נסחא דכיון דאיכא בכור לכהן ואינו בכור לנחלה לאו שפיר דמי למימר אביו אומר זה בני בכורי וראשית אוני ואפילו (הכי) [הוי נמי] בכור לנחלה משום דמשמע דקדושת פדיון נמי בהא תליא, הילכך לא לימא איניש הכי. ור"ח ז"ל כתב בפירושי התורה שלו אביו אומר זה בני בכורי ואני מוזהר לפדותו שנאמר וכל בכור אדם בבניך תפדה עכ"ל.
נסחא אחרינא אשר קדש עובר במעי אמו ויצר אותו במ' יום ויפח באפיו נשמת חיים עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים חיים וחסד עשית עמו ופקודתך שמרה רוחו ומאהבת י"י עמו ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותינו הוציאנו ביד חזקה מיד פרעה מלך מצרים ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם ואת בכורי ישראל הציל ויקדשם לעבודתו וצונו לפדותם חמשת (חמשת) שקלים כדבר שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה הוא. וצוה ישראל לתת פדיונם לאהרן הכהן ולבניו אחריו כדבר שנאמר ונתת הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם בא"י מקדש בכורי ישראל בפדיונן.
ואחר כך אומר הכהן אל האב אי זה חביב לך בנך או חמש סלעים הללו. ואומר האב בני חביב לי יותר ומיד נוטל הכהן הכסף ומוליכן בידו אצל ראש הבן ואומר על הדינרין זה תחת זה זה חלוף זה זה תמורת זה זה מחולל על זה יצא זה לכהן ונכנס האב לחיים והבן לתורה ולחופה ולמעשים טובים וישים הכהן יד ימינו על ראש הבן ומברכו כאשר תשיג ידו לברכו בפסוקים כגון יברכך י"י וישמרך. יאר י"י. ישא י"י. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך והדומים לאלו ונוטל הכהן הדינרין ועושה מהן כרצונו.
הפודה את בנו בתוך שלשים יום אם אמר לו מעכשו אינו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום פדוי ואע"פ שאין המעות קיימין לאחר שלשים יום. מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו לכשיגדל. מת לאחר שלשים יום בחזקת (שלא נפדה) [שנפדה] עד שיודיעוהו (נפדה) [שלא נפדה]. מת הבן בתוך ל' יום או שנעשה טרפה אינו חייב. מת לאחר שלשים יום חייב לתת פדיונו לכהן. (ומזה) [ובזה] יש מחלוקת בין החכמים קצתן אומר' שאינו צריך לברך כשפודהו כי חוב הוא לו ואין אדם מברך כשפורע חובו. ואע"פ שהוא מצוה זה דומה לכבוד אב ואם שאין מברך. וקצתן אומר' שמברך. וכן נמצא בתוספת דבכורות פ' התערובות שצריך לברך. וכולהו מודו דאינו מברך שהחיינו משום צערא דינוקא וליכא צערא דינוקא גדול מזה.
<h2>דף מט:</h2>
וחמש סלעים הן עשרים דינר של כסף יפה. ופר"ש ז"ל דינר של כסף אחד מכ"ה בדינר של זהב לפדיון הבן. פי' מה שאנו קורין עתה זהוב הוי דינר ויש בו משקל שני אשטרילינש וחצי משקל הישר שבקלוניא ובשקל יש בו ד' דינר נמצא שהשקל עולה עשרה אישטרילינש. תמצא סך חמש סלעים עולה חמשים אישטרילינש. והקשה עליו ר"ת ופירש שהזהוב אינו עולה כל כך וזה נראה לעינים כי אינו עולה לכל היתר כי אם (לאחר) שנים עשר של כסף. לכך נראה לי כי אותו דינר של זהב כפול היה ובלע"ז מאלייא דובלייא והיא עולה כ"ד דינר של כסף והאי דנקט כ"ה בתלמוד כך היו מרויחין החלפנים בקלבון אותו דינר עכ"ל. ור"א והריא"ף ז"ל כתבו שהפרוטה חצי חבה וחבה משקל שעורה אחת מכספא דמנקי וקצ"ב פרוטות יש בדינר. נמצא ששתי מעין הם ס"ד פרוטות הם ל"ב שעורות של כסף נקי. והל"ב הם משקל ארגונץ שהרי הם אמרו רל"ב חבות הם תמניא גרעיני חרוב שהרי ודאי משקל ארגונץ שהוא שוה פשי' א' של ברצלונש וזה חשבון מכוון מנמקי החכם דון בונפוש שאלתיאל ז"ל בפ' שבועת הדיינין. ותלמיד אחד מהרשב"א ז"ל כתב פדיון הבן חמש סלעים וכל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי. ותנן [ב]בכורות חמש סלעים של בן במנה צורי. ויש בסלע ד' דינר כסף והדינר לדעת הגאונים ז"ל משקל ג' ארגונץ כסף נמצאו ה' סלעים שהם כ' דינרי כסף שהם ששים ארגונץ. והם חצי זקוק כסף פחות רביע אוקיא, וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה. ולא יפדה אותו בקרקעות ולא בעבדים ושטרות ואם פדה בהן אינו פדוי. וכתב הב' ההלכות וכהן סומא מותר לפדות את הבכור דכתיב והיו קדש בהוייתן יהו. כתב גאון ז"ל אין צריך לפדיון בכור עשרה אלא במעמד אותו כהן ע"כ. מיהו אי ניחא ליה לכנופי עשרה ליקרא בעלמא או לפרסומי מילתא או משום כבוד הברכות הרשות בידו.
<h2>דף נא:</h2>
רצה הכהן להחזיר לו הפדיון או שפירש ונתן לו על מנת להחזיר פדוי אבל לא יתן לו ודעתו שיחזיר לו בלתי תנאי שאם לא יתן לו במתנה גמורה אם החזירן לו הכהן אינו פדוי וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה ואין רשאי הכהן לקבל מה שאינו שוה חמש סלעים בחמש סלעים אלא א"כ היה הכהן אדם חשוב שאנו (חושבין) [יודעין] בו שאם צריך לאותו דבר היה נותן ומתיקר בו עד כדי סך זה בטלית נאה לתלמיד חכם וכדאי' בפ"ק דקידושין (ח' ע"א) משום דמצי למימר לדידי שוה לי. ואם שוה חמש סלעים אין צריך שומא. ואם אין שוה חמש סלעים אע"פ ששוה לכהן זה כמו שאמרנו צריך לעשות בו שומא. כיצד לא יאמר זה לפדיון בני אלא זה בחמש סלעים לפדיון בני כדאיתא נמי התם. עכ"ל.
